פסק-דין בתיק ה"פ 125-06

1.                  המבקשים הגישו בקשה לפסק דין הצהרתי לפיו הם בעלי הזכות הבלעדית לעשות שימוש במכסת מים (וכפועל יוצא שלילת זכות המשיב מס' 1 במכסה זו).

2.                  המבקש מס' 2 (להלן "רוטמן") והמשיב מס' 1 (להלן "ליובין") היו שותפים בעסקי חקלאות בארץ ובחו"ל מאז שנת 1963. בין היתר היו בעלי המניות והמנהלים בחברה המבקשת (להלן "חברת סגיב") ובחברת ליובין-רוטמן חברה חקלאית בע"מ (להלן "חברת ליובין-רוטמן").

3.                  ביום 15.3.98  נחתם בין המבקש וליובין הסכם בדבר פירוק השותפות בינהם (להלן "הסכם הפירוק"). בהסכם הפירוק נקבע כי ליובין יעביר למבקש את מניותיו בשתי החברות הנ"ל וכן נכסים בהתאם לפירוט שנקבע בהסכם - כל זאת תמורת שחרורו מחובות והתחייבויות החברות והעסקים בישראל. ליובין קיבל לידיו את העסקים המשותפים בפורטו-ריקו.

4.                  בין עסקי החקלאות בישראל שהועברו  היתה הזכות לעבד את מקרקעי צימרמן חברה לנכסים בע"מ בחדרה (להלן "חברתי צימרמן"), לרבות חלקות 24 ו- 26 בגוש 10021 (להלן "מקרקעי צימרמן").

5.                  למקרקעי צימרמן ניתנה זכות שימוש במיכסת מים בשיעור של 36,000 קוב, אשר היתה רשומה בזמנו בנציבות המים על שם הנרי צימרמן ז"ל, קנטור ודרז'ביץ, ואשר היתה צמודה לבאר צימרמן (להלן "מיכסת צימרמן").

6.                  במהלך ניהול עסקי השותפות בחדרה רשם ליובין את מכסת צימרמן על שמו.

7.                  לאחר פירוק השותפות התגלו בין רוטמן וליובין חילוקי דעות ביחס לזכויות השימוש במכסות המים בחדרה ובהתאם להוראות הסכם הפירוק פנו הצדדים לבורר המוסכם, עוה"ד שמואל ניסים (להלן "הבורר").

8.                  ביום 28.12.89 החליט הבורר כי זכות השימוש במיכסת צימרמן, תהיה נתונה לחברת סגיב ולרוטמן (בפסק הדין הם נקראו ביחד "אהוד/סגיב") - כל עוד אלה יעבדו את מקרקעי צימרמן וכי במידה ויפסיקו את עיבוד מקרקעי צימרמן, יהיה עליהם להשיב את זכות השימוש במכסת צימרמן לליובין. עוד קבע הבורר כי במידה וליובין יחזור לעבודה חקלאית בחדרה ויחסרו לו מים - יהא על רוטמן לטפל בענין זה, ובהעדר הסכמה יחזור הבורר ויכריע בענין.

9.                  מאז החלטת הבורר עיבדו המבקשים את מקרקעי צימרמן והשתמשו במיכסת צימרמן, שנשאבה על ידם מבאר דגון בחדרה.

10.              עובר להגשת הבקשה פנה ליובין למנהל באר דגון בחדרה וביקש להעביר את מיכסת צימרמן מבאר דגון לבאר חנקין. בתגובה הודיע מנהל דגון לרוטמן כי אם יפעל בהתאם למבוקש - תגרע ממיכסת המבקשים בבאר דגון מיכסת צימרמן בסך 36,000 קוב מים ולפיכך הגישו המבקשים בקשה זו לפיה הם הזכאים למיכסת צימרמן.

11.              המשיבים ביקשו לעכב ההליכים ולהעביר את הסכסוך לבוררות. מאחר ועו"ד ניסים יסרב לקבל על עצמו את ניהול המשך הבוררות, ובורר נוסף שמונה פסל את עצמו - התבררה התביעה בפני.

12.              ליובין טען בתגובה לבקשה כי מיכסת צימרמן היתה והינה בבעלותו הבלעדית, דבר שאושר גם בפסק הבורר, וכי ההרשאה שניתנה למבקשים להשתמש במיכסת צימרמן פקעה, מאחר והוא חזר לעבודה חקלאית בחדרה וחסרים לו מים לקיום פעילותו החקלאית.

13.              יוער כי הבקשה הוגשה נגד ליובין ושני משיבים נוספים - דגון חברה חקלאית לגידול דגים בחדרה ואברהם קפלושניק. שני האחרונים לא הגישו תגובה לבקשה ולא נטלו חלק בהליך.

14.              לטענת המבקשים המחלוקת בין הצדדים מתמקדת הן בשאלת הבעלות במכסת צימרמן (כאשר לטענתם זו צמודה לקרקע ולא לליובין) ובשאלה האם פקעה זכותם לאור העובדה שהמשיכו לעבד את מקרקעי צימרמן. כן טענו המבקשים כי  ליובין לא חזר לעבוד בחקלאות בחדרה. מאידך, טען ליובין כי שאלת הבעלות במכסת צימרמן הוכרעה וקיים לגביה מעשה בי-דין וכי יש לבחון אך ורק את התנאי הפסק הבורר המגביל את זכות השימוש של המבקשים במכסה.

15.              לצרכי הסכסוך שבפני איני נדרשת לשאלת הבעלות מאחר ושני הצדדים מכירים בתוקפו של פסק הבורר (המהווה חלק מפרטיכל ישיבת הבוררות מיום 28.12.89) ובשאלת זכויות המים נקבע שם באופן מפורש כי:

"הבורר: ... מכסת מים בכמות מקורית של 36,000 מ"ק שהיא בבעלות א. ליובין תמשיך להיות בשימושו של אהוד/סגיב בעיבוד הקרקעות של צימרמן וכל עוד הוא קשור לצימרמן.

היה ו-אהוד/סגיב יפסיק את קשריו עם צימרמן ידאג אהוד/סגיב להעביר את מכסת המים מקרקעות צימרמן הנצרכת באמצעות הבאר של דגון לבאר חנקין.

היה ו- א. ליובין יחזור לעבודה חקלאית בחדרה ויחסרו לו מים יהיה זה מעניינו של אהוד/סגיב לדאוג לכך, ובהעדר הסכמה בין הצדדים ידון ויכריע בשאלה זו הבורר".

ולפיכך - כל שנדרש להכריע במסגרת הבקשה שבפני הוא  האם זכאים המבקשים להמשיך ולהשתמש במכסת צימרמן (כטענת ליובין).